למען השבת החטופים לאלתר, בינג'ג'נו ברצף את שני טקסי ציון השנה לשביעי באוקטובר ושיתפנו תובנות ספיריטואליות על־טבעיות. התווכחנו על מה יותר ממלכתי, כסאות כתר ריקים או השיר החדש של אביב גפן, ותהינו כמה ילדות לוהקו לאותה נדנדה. חשנו המון, אנד סו און אנד סו און

גבי הפיל על יואב את אבא שלו הפעם, ד״ר אליהו בן משה, דמוגרף, לשעבר סמנכ״ל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.. הכל רק כדי להסתלבט על זקנים. בסוף, באופן אירוני אך מתבקש, גבי מצא את עצמו בשיחה עם שני אבות מאופקים וגם יצא הכי בוּמר בחבורה. על הדרך ניסה להקשות על ההורים שלו בשאלות כמו: מה זה להרגיש זקן? האם פעם באמת היה טוב יותר, מגמתית? האם זקנה תמיד מלווה בתחושות נוסטלגיה וחוסר רלוונטיות והאם זה בהכרח רע? דברנו גם על הדמנציה של ביידן, על החיתולים של טראמפ, בחנו את אחד הטקסטים האחרונים של עופרי אילני ב־הארץ על העולם שמזדקן בזמן שישראל נשארת צעירה לנצח ועד כמה זה בעצם טוב ליהודים, אנד סו און אנד סו און

שיחה עם איימי, שפעם הייתה אמריקאית אבל היא תמיד אינדפנדנט ניו יורקרית, בעקבות הדיבייט בין הנשיאים האמריקאים. למה יואב העדיף את טראמפ ב-2016 ולמה איימי צריכה לשקול להצביע לטראמפ ב-2024. הוא פשוט עושה אמנות אינסטינקטיבית טובה, כזו שיש בה חיכוך אבל אין בה סיכון. או שזה בעצם בידור. בכל מקרה זה ספקטקל. אנד סו און אנד סו און